אחד התלמידים בעט ברגליה, והתיק שלה נפל על האדמה יחד איתה. ‘ידיה היו מכוסות דם ובוץ, דמעותיה זלגו במורד לחייה, כקוראות לרחמים.

“את לא תהפכי את עצמך לחזקה יותר על חשבוני, אם את רוצה לטפל בבעיות שלך תטפלי בהן במקום אחר, אל תיפלי עליי, כי אני לא אשתוק יותר.” היא השליכה את ידה של ויולט מידה ויצאה מהכיתה כשהיא לא מסתכלת לאחור, מחזיקה את גופה לא ליפול מרעד.

אווה היא תלמידת תיכון שעוברת בריונות מתמשכת מצד חבריה לכיתה והתעלמות מוחלטת מהצוות החינוכי ביחס למצבה, דבר שהופך אותה לשקופה אפילו בעיניה שלה. בעזרת אנשים חדשים שנכנסים לחייה אווה מצליחה לאפשר לעצמה ולאחרים לראות אותה כמו שהיא.

מארי סבן, בת 20 ממרכז הארץ, אוהבת יותר מהכול להאזין לשירים ולקרוא ספר טוב. עברה חרם בבית הספר היסודי, דבר שגרם לה להזדהות מאוד עם הנושא המדובר. כתבה את הסיפור בגיל 17 באמצע מבחן בספרות.