“כדי להיחשב אדם, עליך להתנדב למען החברה שבה אתה חי” – כך אמר לדניאל אביו, ניצול מחנה הריכוז דכאו, שאיבד את כל משפחתו בשואה. דברי האב הנחו את מעשי הבן והיו המצפן של חייו. ביד עדינה משרטט דניאל את סיפורו, המשתרע מ-1941 ועד ימינו אלה, כשהוא כבר בן למעלה מ-81 שנים: “הזיכרון הוא תמונה מן העבר הרחוק… הזיכרון הוא מצלמה רוחנית… אין איש יודע מתי ייפתח אותו אלבום מסתורי; אין איש יודע באיזה דף ומאיזו שנה תצוץ תמונה מן העבר… לעיתים, כאשר אני עוצם את עיניי ונזכר… העיניים מתכווצות אז במעין חיוך, ורק אני יודע מדוע. כי רק אני דפדפתי באלבומי הפרטי, שדריסת רגל לזרים – אין בו, ולעולם גם לא יוכלו לחדור אליו…” 

תמונות חייו של דניאל נעות באופן אסוציאטיבי מהאישי ללאומי, ומהפרטי לציבורי. הן מביאות את סיפורו של ילד שגדל בירושלים, התגייס לגדנ”ע אוויר ולגדנ”ע צלפים, ואת שירותו הצבאי סיים כאלחוטן. במקביל לשירות המילואים התנדב למשטרת ישראל – שם קיבל את צל”ש המפכ”ל ואת צל”ש מפקד מחוז י-ם. כמתנדב אף לימד עולים חדשים שהגיעו לפרוזדור ירושלים. בחייו המקצועיים עבד כטכנאי בקול-ישראל.

בתוך אלבום חייו שזורים תמונות ממלחמת ששת הימים, חוויות ותובנות מסיורים בגרמניה, באוסטריה וברומניה הקומוניסטית. הוא פורס את סיפור אהבתו הגדולה לחנה, שעימה הקים בית והביא לעולם שלושה בנים. למרות תהפוכות החיים וגילו המתקדם, דניאל חי חיים שלמים ומלאים, חיים של שמחה, עשייה ויצירה.

בתמונה האחרונה נפגש דניאל עם משקיף אמריקני בשירות מילואים בסיני, לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים. מסתבר לו שאותו משקיף היה אחד הפורצים הראשונים למחנה הריכוז ברגן בלזן עם כניעת המפלצת הנאצית. הוא מבין שעוד מעגל חיים נסגר: המפגש של ה”ניצול” עם ה”משחרר”.