9 במאי ב-23:45 · כך מתחיל ספרה של שרה: "הסיפור שלי יתחיל בארון, ילדה בתוך ארון לום ישן. אני, ילדה קטנה ומפוחדת, מחכה. רק רוצה להישאר, כפופת ברכיים, בפינה הימנית של הארון, צפוף וחנוק פה מתחת לחולצות ולבגדים התלויים". איזו פתיחה! מה מבטיחה פתיחה כזאת? מה מבטיח הספר? המתין הספר זמן די רב עד הגיע יומו להיקרא ולהתייחס במלוא הקשב והלב , עד כדי כתיבת סקירה זאת המקיפה והמשבחת. אמנית רב תחומית שרה, חברת קיבוץ, אם לשלושה ילדים המרחיבה על עצמה בדרכיה היצירתיות, המציגה את עצמה באופן אוטוביוגרפי מרתק: "שרה זו אני. שמה של סבתי, שרה אימנו" שירה הוא כל הספר, שירה? סיפור? סיפור שירי? פואטי...... מנגינה של כאב? כאב מתנגן? ילדה בארון. תמיד בארון? מי יושב כעת מולה? מי מקשיב לה לשתיקתה? מי רואה את ציפיותיה? את מוכנותה לפגיעה? להתייחסות? כמו לקפוץ לבריכת מים קפואים קראתי, ללא הכנה ובכאב רב. ואולי כן הייתה הכנה שלא ראיתי, כי הילדה הרי שתוקה בארון ישן. "מתי הייתה הפעם הזו שקיבלתי החלטה והחלטתי לדבר? – היא אומרת – להשמיע קול, להשמיע מילה, צליל, דעת, את שעל ליבי, ליבי, ליבי". "היום אני נובחת, מדברת, רוצה לצרוח (לא בטוחה שיכולה)", "עם הדיבור קיבלתי גוף. קיבלתי נפח. נוכחת. ..... התוכלי לתאר את עצמות הנפש השבורות? המרוסקות?". קטע אחרי קטע, רגש אחרי רגש. כל כך אסוציאטיבי, כל כך זורם על גלי הרגש והכאב. שרה יוצאת למסע, מסע אישי מפרך ועיקש – יוצאת ועוטפת את עצמה בחוטי מילים אנכיות, מחבקות, מרפאות. אין אפשר לחוש זאת בלי לקרוא. תקראו! כי "אני מוקפת במים ובדמעות ......רצפת הארון נרטבת אט אט ....... שדה הראיה שלי הצטמצם, אפילו לא זיהיתי את שהתרחש, נרקם ונרקב שם סביבי. ..... המרחב שלי מוגבל ..... אי ודאות, אי נעלם אי שלי אי שלי עובר לאי מרובה עד מאוד ....... האם זה הזמן לחצות את הגבול? הגבול הוא קו....." מדהים בזרימתו, בקצב, בתוכן, בביטוי מילולי, בנגינה. חציית הגבול היא הגעה אל החופש. חופש מכולם, חופש מעצמי, חופש מהבית, עוד ועוד הן החופש העצום הזה עד חופש טהור. "עכשעו לאחר שעלו הדברים על הכתב מתחילה להבין למה התכוונת כשאמרת לי לבד זה חופש. לאט, בקצב שלי, אתחיל לראות" הזרימה ממשיכה, לא פוסקת, מתפתחת על רצף הזמן, נוגעת עמוק בתוך הרגש, בתוך הנפש. הכל זורם והנה עוד סיפור ועוד אחד. מצב תודעתי עוטף עוד ועוד עד כי קשה לנשום, קשה הנוכחות וקשה הקיום חסר היציבות. או אולי לא?! כמה עצוב הזיכרון, משפחה, אהבה, השתייכות, נבדלות, אימוץ זהות, בכי שתוק, דמעות נושרות, גבולות נחצים. קשה הקריאה אך גם בלתי פוסקת, קשים האירועים המתפרצים מבין השורות המתנגנות, המילים הקצרות והזועקות מתוך השתיקה. יש זרימה, יש התפתחות, יש אהבה ואמהות, שמחה וחיים חדשים. והנה מתחילים להופיע בספר רישומים – פרחים, דמויות ועוד עמודים – עמודים של מלים קצרות, עמודים איתנים בנוכחותם מלאת הרגש, אפשרויות, השתקפויות, גווני גוונים, סיפורים בזמנים משתנים. מורכב, משקף ומעלה זיכרונות, האתמול מול היום. לבסוף, ילדה על נדנדה (כמה משמעויות לזה!) וסביבה החושך מלווה כל שיר ושיר, קלים בהירים שחור שבדפדוף מהיר יוצרים מעין סרט. והאם המאמצת לילי – אודותיה, אודות אהבתה, אודות נטישתה. ספר מיוחד, מיוחד ומלא עוצמה. רגשות חזקים מתפרצים לאור, כנות מתפרצת, כוחות נחשפים והיצירתיות חובקת - נפש חזקה ויצירתיות מרפאה. שרה מחפשת את קולה ומוצאת אותה ביצירתיותה! מרתק, שואב, בוער. רוצו לקרוא!

אני קוראת את ספרך וחייבת לשתף, לרגעים אני עצובה מאוד. לרגעים תמהה. לרגעים נרגשת לרגעים בוכה מבפנים. ובעיקר נפעמת, מהכתיבה, מהסיפורים שנראה שרובם לא מוכרים או בהירים לי לגמרי. וכ"כ רוצה לשמוע ממך עוד ועוד. אני רואה בראשי את מפגשי הסופר שאת עושה בן את בוחרת קטע , ומשתפת ופותחת אותו עוד ועוד. איזו יצירה קסומה .