מיכל שלי, כשיצאתי לפנסיה כביכול התחלתי גם אני לכתוב ואהבתי את הכתיבה. המילים הגיעו אליי מעצמן, יצאו לי מהבטן. הכתיבה העניקה לי מעין שחרור ושלווה מחיי המורכבים, הייתי שקועה כולי בתיאור עברי, חלמתי אותו, נשמתי אותו, אהוביי וידידיי כולם הופיעו לנגד עיניי, כאילו אני מעתיקה מסרט שבו אני צופה. הייתי רוצה שתיאור חיי אבי, בתי ונכדתי יהיו חלק מרומן שאת, מיכל, הסופרת של המשפחה, תכתבי. אני יודעת שיש צנזורה ואסור לנו לספר מה עשינו שהרי כולנו נשות מוסד. הרומן יספר ולא יגלה, אני בטוחה ששותפנו ידעו במי מדובר.

נשבעתי לסבתא שנקה לפני מותה שאכתוב את קורות המשפחה, שאאסוף את כל מה שכתבו כולם – אימא, סבתא ואפילו אבי סבתי, אלכד את כולם ביחד על הדפים, אחשוף את הסודות ואתיר את הסבכים, אעטוף את הכול במעטה הסודיות האופייני לנו, שושלת המוסד לדורותיה. כשקראתי את היומנים שכתבו בני משפחתי הייתי המומה ומזועזעת, מהאומץ לכתוב הכול, וכל כך שמחתי להיות חלק ממשפחה מופלאה כזו. הבנתי שיש בידי אוצר בלום ושאני חייבת לספר את הכול. היומנים שכתבתי הם רוויי מתח, אהבה ותשוקה, כאב ויצרים, מרובים פיתולים, טלטלות, סודות והתרות. מעל לכול מרחפת אהבה לארץ הזאת, לעברה ולאנשיה שסכנה מרחפת מעל ראשם, שחיים בגן עדן של שוטים. הספר מותיר לקורא ספק לגבי חיינו על האדמה הקדושה הזו.

זהו ספרו השני והסוחף של הרצל חמוש, שנכבש בתשוקת הכתיבה והוא לא מפסיק לכתוב, כשספרו השלישי לקראת סיום.