הילד הפנה את ראשו לדוברים. הוא לא חייך ולא כעס, ופניו היו חלקים לחלוטין. “מי גיבור?”, הפטיר, וקולו לא היה גבוה ולא נמוך, לא חזק ולא חלש, לא מתבטל ולא מתנשא ולא מתגאה, והם נרתעו מפני מבטו החתום והסיטו את עיניהם הצידה. מבלי משים נעו במקומם ובטשו בקרקע. אחר כך חזרו ובחנוהו בזווית העין, לא ילד ישב לפניהם . (מתוך “עריפה”) בהסיחם לפי תומם, חושפים גיבורי הסיפורים מציאות אניגמטית ועוכרת שלווה שדוחקת בקורא לפענח אותה בעצמו.