צעקות “הצילו” בוקעות מהצד השני של האוקיינוס. אני שומע את ורוניקה אומרת לאימא ברומנית, “זה נוֹני. רוצה לדבר עם נוני?” וקולה הנשבר ומלא המצוקה של אימא, כנהמה של חיה פצועה, לא מגיב לשאלה. “הצילו! מחזיקים אותי פה. כואב לי!” ובכי.

שישה חודשים סוערים עברו עליי ועל משפחתי. יריית הפתיחה הייתה שיחת טלפון לא צפויה באמצע הלילה מאימא שלי, שבאותם רגעים נדמתה ששינתה את אישיותה הנינוחה והתומכת ונמלאה תוכחה וזעם כלפיי. הספר מעוגן באותם ימים גורליים, שבזמן התהוותם לא היה בידיי די זמן לעכל את מה שמתרחש בהם, להכיל את מנעד הרגשות או לעצור ולהתבונן בזיכרונות ילדותי שנקטעה, כאשר הפכנו ממשפחה של ארבעה לכזו של שלושה.

אמנון איתמר גוברין הוא איש משפחה ומהנדס היי־טק שחי בארצות־הברית, בן ליוצאי רומניה שימי ילדותו חלפו בחיפה, שבה גם למד בטכניון. אמנון מתאר את חוויותיו באופן חשוף ורגיש, בתקווה שספרו יעניק חיבוק, נחמה והשלמה לאלה ששייכים כמוהו לדור הסנדוויץ’, המטפל בהורים מזדקנים תוך כדי גידול ילדיו שלו, לאלה שמתגוררים מחוץ לישראל, רחוק מההורים, ולאלה שמשתייכים למשפחת השכול הישראלית.