ספרו של אמנון מתאר תקופה שכמעט כל ישראלי שמתגורר בתפוצות מכיר - הרגע בו הזיקנה של ההורים טופחת בעוז על פנינו. אמנון מיטיב לתאר בו את המסע שעבר עם הוריו ומשפחתו הגרעינית, ונותן השראה לאנשים שנמצאים במצב בו היה - בן יחיד להורים חולים. רשת הקשר שהוא בנה והתמיכה שהוא קיבל בזמנים שנדרש לטוס חזרה לארה"ב, ההתמודדות שלו עם המצב והדרכים בהן פעל יכולות לתת השראה לכל מי שנמצא במצבו. אני נמצא במצב דומה - כאשר אבי בקומה, אמי בדיור מוגן עם ניוון שרירים מתקדם ויש לי אח אחד שאינו תפקודי וגם לו אני מנסה לדאוג עד כמה שאפשר. תודה לאמנון על ספר מעצים ומחכים שכתוב בחוכמה רבה וברגישות ופתיחות ראויות לציון.

שישה חודשים הוא יומן אישי נוגע ללב, המספר על מסע עמוס וסוער במשך שישה חודשים, בהם מתמודד אמנון עם ימיה האחרונים של אימו האהובה. בעוד למותה היה לבני המשפחה זמן להתכונן, הרי שמותו המפתיע של האב, בתוך שבועיים מפטירת האם, נפל עליהם בהלם. המחבר הוא איש הייטק שחי בארה"ב, ולאירועים הצפופים צריך להוסיף גם את הנסיעות התכופות שלו בחזרה לארץ מולדתו. אכתוב משהו על המבט הסובייקטיבי שלי כקורא ואחר כך אסייג את דבריי. אני צעיר מאמנון, לא חוויתי סיטואציה כמו זו המתוארת בספר, אני לא חיפאי, לא למדתי בטכניון, אני רחוק מתעשיית ההייטק וגם לא חשבתי על רילוקיישן. ממקומי המרוחק לא הצלחתי למצוא ריגוש יוצא דופן בספר. מדובר על מקרה ישראלי גנרי: משפחה ישראלית קלאסית ממוצא אירופי שחיה בעיר חיפה, זיכרונו של הבן עודד הגיבור ששילם בחייו על הגנת המדינה ממשיך ללוות את המשפחה עוד עשרות שנים, כגורל כל אדם גם זמנם של ההורים היקרים הגיע והילדים נפרדים מהם בדרכם שלהם. אין כאן עלילה, לא קונפליקטים אנושיים, גם לא מסע רגשי חריג במיוחד, ולכן לקח לי חצי ספר להבין שאין בסופו תפנית או התפתחות שהספר מבקש להוביל אליהן. אבל אולי יש משהו לא הוגן שממקומי אחווה דעה על הספר. להתרשמותי, אנשים שנמצאים בסיטואציות דומות, עשויים לחוש קשר רגשי לדמויות ואולי גם לקבל השראה ואפילו חיבוק מהאופן בו אמנון מספר את סיפור החיים והמוות. אמנון הוא אישיות סבלנית ורגועה במיוחד, הוא אדם מכבד בצורה יוצאת דופן, גם את ההורים, גם אנשים שחושבים אחרת, גם את הדת, ובעצם כל דבר שדומה לו וששונה ממנו. הוא אוהב את החיים ואת האדם, הוא לא מביע תסכול מקשיים בדרך, ברור לו מה תפקידו ואת הכול הוא עושה בטבעיות ובשמחה. לצד זאת ראויים לציון הזרימה, הנעימות וההומור הקליל שמלווים את הספר. גם אני שלא מצאתי את עצמי בספר, התקשיתי להפסיק את הקריאה בו, ואין ספק שגם לעריכה המושקעת ולהגהה הקפדנית יש חלק באופיו הנעים של הספר. המוות של האב כשבועיים אחרי האם משקף את האהבה הגדולה ביניהם במשך למעלה מיובל שנים. אמנון חווה זאת כקשר פנימי עמוק. "לך לאימא," הוא לוחש לאב ברגעיו האחרונים, משלים ברוגע עם "החלטת" האב שלא לעזוב את האם גם לאחר מותה. לא תמצאו בספר הרבה את המילה 'אהבה', במקום אחד מתאר המחבר כי "אצלנו במשפחה לא היה נהוג לומר 'אני אוהב אותך'", משפחה אשכנזית קלאסית "של פעם" (סליחה על הסטראוטיפ), אבל הספר כולו מלמד אותנו איך אוהבים גם בלי להזכיר את השורש אה"ב.