היה זה יום חם בקיץ 2002. שלוש שנים עברו מאז פטירתו של משה קושצ’בה, כשילדיו נכנסו אל המחסן הישן בביתם ברחוב הארזים בקרית חיים. לאחר שלוש שנים החליטו להעמיד את הבית למכירה והיה צורך לפנות את שנשאר. הררי ציוד נגרות עמסו את הקירות ושולחנות העץ הישנים. נגרות, אותה אומנות מקצועית שרכש כנער טרום מלחמת העולם השנייה והשואה. המעבר על הציוד הציף זיכרונות רבים, ושם, במגירה צדדית חיכו להם, כהמתנה לקורא, שני אוגדנים. שישים וארבע עמודים מוצהבים העטופים בחוצצי קרטון אפורים וכרוכים בשרוך ירוק דק שהציגו את סיפורו האישי, סיפור הישרדותו את השואה – בשפתו שלו, של משה קושצ’בה.
קודם לכן ילדיו לא קראו או שמעו על קורותיו במלחמה בפירוט כה רב.

עמודים אלה מציגים במילותיו שלו, את סיפורו, סיפור על התמודדות אישית, גבורה, אובדן ותקומה, אך גם סיפורו של עם.
המילים של משה מתארות את העושר התרבותי של יהדות פולין טרום המלחמה, אכזריות הצורר הנאצי ותקומת העם היהודי בארצו ישראל.
סיפור זה מוצג בעמודים הבאים מתוך תחושת שליחות והנצחה למען הדורות הבאים ולזכר משפחתו שנספתה בשואה.

שיר מורדו – פארן, נכדתו של משה קושצ’בה ז”ל איירה את האיורים בספר זה בהתבסס על תמונות משפחתיות וקטעים מיומנו. האיורים מהווים את הקשר בין גבורתו של הסב, מקצועו שהציל אותו ועדותו הנצחית וכיצד שרד את השואה בזכות נחישותו מנקודת המבט של דור הנכדים כאשר כתב היד באיורים הוא כתב ידו המקורי של משה.
חלק מהאיורים מבוססים על פרויקט הגמר של שיר שהוצג תערוכת הבוגרים לשנת 2015 של המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו בחיפה.