"פעמון זהב ורימון, פעמון זהב ורימון… ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובצאתו…" (שמות, כ"ח, ל"ד).

ביטוי זה הלקוח מפרשת "תצווה" ואשר שזור ונשנה בדרכים שונות בלקט שיריו של משה יעקבי, מבטא חיבור שעשה המשורר בין תיאורים המופיעים במקרא לעולם השירה בספרו הראשון.
הספר מציג שירים מחוויות וזיכרונות אשר נכתבו במהלך השנים, החל משנות נעוריו בתיכון ועד לעת אחרונה. נסיבות הכתיבה מגוונות וחובקות יריעה רחבה מתחומי החיים.
פתיחת הספר מוקדשת לעליית המשפחה ארצה בשנות החמישים, בעקבות ההכרזה על הקמת המדינה, ולשנים הראשונות של ההתאקלמות בתוך מקבץ הגלויות, אשר יצרו יחד הוויה ישראלית חדשה ותוססת במדינה שזה עתה זכתה לעצמאותה.
תקופה זו הטביעה את רישומה לשנים רבות קדימה, והשפעתה ניכרת בנושאי השירים ובאופיים.