"חוטי משי עוטפים את ראשו,
פיו כה מתוק ומחוייך,
מלווה אותי ילד שובב,
מגלה לי על עצמי, על העולם
ועליו".

המילים בספר נוצרו מאהבה גדולה, מהקשבה צרופה,
לסיפורים קסומים על חוויות בין דודה לילד,
על פרות שמבשילים כמילים בגינה,
על פלא קטן שמתעורר מבפנים
כאשר עוצמים את העיניים
ונזכרים בפעם – כשהיינו גדולים.

אני, מניה־לי, אישה ללא ילדים משלי
יודעת כיום כי ילדים הם הדבר האמיתי הקיים,
מתמודדת עם פוסט טראומה מגיל צעיר
ותרופתי היא לכתוב לכל הילדים בעולם.