מואיס, יהודי מסלוניקי, חזר ממחנות ההשמדה ומצא את הכוח לשקם את חייו מאפס. סיפורו מובא מפי בנו, שחיבר את בדלי המידע שאסף ורקם את אירועי חייו של אביו מתום המלחמה והלאה. אט־אט הולכת הדמות ונעשית ממשית ואנושית – על הקשיים וההצלחות, רגעי הבדידות והשמחה,
הזיכרונות והתקוות – והכול במילים מדודות ובאיפוק נדיר.
ובכל זאת אומר המספר על אביו, “הוא חי היום רק בראש שלי. כשאני נוסע לסלוניקי, אני מבקר בקברו, מניח אבן קטנה ומנסה לברר מי הוא היה, מה עשה ומדוע”.
לא רק מואיס ממשיך לחיות בראשו של בנו, אלא גם בני־המשפחה האחרים שכבר אינם. “אני רואה אותם מולי – את מואיס, את לואיזה, את עובדיה, את רֶבֶקָה, את ראשֶל, את רֶנֶה. כולם מתקיימים רק בדמיוני, כאילו לא חיו, כאילו לא עברו על פני כוכב הלכת הזה. הדמויות האלה מייסרות  אותי.
כמו רוחות רפאים שעודן משוטטות בין קיום לבין ניגודו המוחלט. בתי שאלה אותי אם כשאסיים לכתוב את הדברים האלה, אושוויץ יסתיים בשבילי. יחסינו עם הורינו נשלמים בבוא מותנו שלנו, לא במותם. עבורי, אושוויץ ייגמר כשיָקיץ הקץ על חיי”.

עתידו היה בעברו הוא ספרו הראשון של בני נתן – פרופסור להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון, ראש המרכז להנעה רקטית לשעבר, ומי שנחשב מבחינה מדעית ל”אבי” הדלקים במצב ג’ל לטילים ולרקטות.
כן שימש דיקן הסטודנטים בטכניון (2020-2017) וזכה בפרסי הצטיינות בהוראה.
בני נתן הוא בן הדור השני לשואה. אביו איבד באושוויץ’ את שתי בנותיו ואת אשתו, וכן בני־משפחה נוספים. בסלוניקי נישא האב ללואיזה, וב־1954 נולד בנם יחידם.
ב־1968, לאחר מות האב, עברו בני ואימו לאתונה, שם סיים את בית הספר התיכון.
מ־1971 הוא מתגורר בישראל, למעט כמה שנים שבהן חי בארצות הברית, בעיקר בקליפורניה, וכן באיטליה וביוון.