מָה הַדָּבָר שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹצִים הֲכִי הַרְבֵּה בִּשְׁבִיל יְלָדֵינוּ? שֶׁיַּצְלִיחוּ? שֶׁיִּהְיוּ מְאֻשָּׁרִים? הוֹרֶה תָּמִיד יִרְצֶה אֶת הַטּוֹב בְּיוֹתֵר בִּשְׁבִיל יְלָדָיו. הַסֵּפֶר עֵירֻמִּים עֲנָפָיו מְסַפֵּר אֶת סִפּוּרִי עַל אֱמוּנָתָם שֶׁל הַקְּרוֹבִים אֵלַי בִּי, עַל הַכָּרָתִי בְּכָךְ שֶׁהֵם נָטְעוּ בִּי אֶת הַמַּחְשָׁבָה שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְהַצְלִיחַ, וְעַל הַהוֹדָיָה עַל כָּךְ. הַסֵּפֶר מְיֹעָד לַהוֹרִים וּלְיַלְדֵיהֶם כְּאֶחָד, שֶׁהֲרֵי הַמֶּסֶר שֶׁלּוֹ מְשֻׁתָּף לְכֻלָּנוּ: כָּל שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ כְּדֵי לְהַצְלִיחַ הוּא מִישֶׁהוּ שֶׁיַּאֲמִין בּוֹ. לָנוּ, הַהוֹרִים, הוּא מַזְכִּיר שֶׁכָּל שֶׁיְּלָדֵינוּ צְרִיכִים הוּא שֶׁנַּאֲמִין בָּהֶם. רַק כָּךְ נוּכַל לָתֵת לָהֶם לִפְרֹחַ לִמְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא הֵם וְלֹא אֲנַחְנוּ חָלַמְנוּ שֶׁיַּגִּיעוּ אֲלֵיהֶם אֵי-פַּעַם. בסֵַּּפרֶ עֵירֻמִּים עֲנָפָיו תִּפְגְּשׁוּ אוֹתִי וְאֶת הַיֶּלֶד שֶׁהֶאֱמִין בִּי, תַּעַבְרוּ כָּמוֹנִי אֶת תַּהֲלִיךְ הָאֱמוּנָה, הַגְּדִילָה וְהַחִבּוּר שֶׁחָוִיתִי, וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי הוּא יַזְכִּיר לְיַלְדֵיכֶם שֶׁגַּם הֵם יְכוֹלִים, וְּיַזְכִּיר לָכֶם שֶׁיַּלְדֵיכֶם שֶׁלָּכֶם הֵם כֹּל-יְכוֹלִים – אִם רַק תַּאֲמִינוּ בָּהֶם.