"באחד המחסנים, בחדר אפלולי ומלא אבק, נחו המראות הישנות שנשכחו עם השנים. קרן אור קטנה, שהייתה מסתננת בכל בוקר דרך חלון המחסן, הייתה פוגעת באחת המראות, והאור הוכפל והתפזר בחדר כשפגש במראות האחרות."

הספר לוקח אותנו למסע אנושי אל חייהם של ילדים בעיר גבעתיים של שנות השמונים. המראות בלובי הבניינים, ששיקפו את חיי היום־יום, שמרו גם זיכרונות של ילדים וילדות "רגילים" לכאורה, שחוו למעשה עולם אטום ופוגעני. בסיפורים מלאי חמלה "מראה, מרה שעל הקיר" שוזר זיכרונות כואבים ואבודים ומזמין את הקוראים להתבונן מחדש בתקופה אטומה כדי לגלות את הסיפורים שהחיים הותירו מאחור.

המחברת שוזרת בכתיבתה אירועים אמיתיים, זיכרונות אישיים וסיפורים קולקטיביים מהשכונות של פעם, זאת על מנת להעניק קול לדמויות ולמקומות שנשכחו זה מכבר.