הייתי רוצה להחזיק לילדה – שעוד חיה בי – את שתי הידיים ולהסתכל לה בעיניים, עד למעמקי נשמתה המיוסרת, ולהגיד לה: “מותר לך”.
הייתי רוצה שתדע שזה בסדר לחיות רגע במלואו, גם אם עתידו להסתיים;
גם אם סיומו יהיה לה קשה. והוא יהיה לה קשה.
אבל היא חזקה והיא תהיה בסדר.
הייתי רוצה שתדע שזה בסדר לבקש חיבוק לפני שהיא עומדת להתפרק; גם אם החיבוק הזה יהפוך לזיכרון שיכאיב לה מדי פעם.
כי רסיסים קצת קשה יותר לאסוף.
שתדע שזה בסדר להישבר מפעם לפעם – אין בכך שום חולשה.
שתדע שזה בסדר לתת למישהו לתפוס אותה – זה לא יהפוך אותה לנטל.
הייתי רוצה שתדע שזה בסדר
להיאחז בדברים אנושיים
אם לרגע הם גורמים לה
להרגיש
חיה.

מוריה שירי כותבת מגיל צעיר את הדברים שלא הייתה יכולה לומר. מסע וגעגוע מקבץ רגעים של גישוש באפלה, נקודות אור, ניסיונות, כישלונות ותובנות מתוך מסע החיפושים אחר המקום שתוכל לקרוא לו “בית”, ולהרגיש שייכת.