טלי ניצבת על עומדה בפינת הכלוב, מביטה מבלי לראות. אל תדאג, היא חושבת. אימא כבר תגלה כשנחזור. בטח שלא נחכה עד החושך, זה מפחיד.
חגי לא אוהב ללכת לבד בחושך, ואני נותנת לו יד ואומרת לו, “אנחנו כבר מגיעים.” ואז אני מושכת אותו חזק, שילך מהר, בלי לספור מדרגות.
אני בכלל לא אוהבת כלבים, אבל יולי לא יודעת את זה. היא מרחרחת אותי ומלקקת, תוחבת את ראשה בעקשנות אל בית שחיי ומחכה לליטוף המיוחד, מתחת לסנטר ומאחורי האוזניים. אני חושבת שהיא אוהבת גם אותי, לא רק את חגי.

הבזקי זיכרון הופכים למילים, נסחפות אחר דמויות המקבלות חיים משלהן, הופכות לסיפורים מהחיים ולשירים מהלב.