"בְּיוֹם שִׁשִּׁי בַּבֹּקֶר, אִמָּא נִכְנְסָה לַחֶדֶר,
הֵרִימָה אֶת הַתְּרִיס
וְהִתְיַשְּׁבָה עַל הַמִּטָּה שֶׁל דּוֹר.
לִטְּפָה לוֹ אֶת הַגַּב,
הֵסִיטָה שְׂעָרוֹ הָאָרֹךְ שֶׁבְּצֶבַע זָהָב
וְנָשְׁקָה לְפָנָיו.

"אִמָּא, אֵיזֶה יוֹם הַיּוֹם?"
מֵאָז אֶתְמוֹל חִכָּה לִשְׁאֹל."

לשיר את יום שישי הוא סיפור ילדות אינטימי הלוכד ברגישות ואותנטיות עולמו של ילד: זמן שנמתח אחרת, כוחם של הרגלים קטנים, והמשמעות של בית, המשפחתי והקיבוצי. יצירה חמימה ונוסטלגית שנכתבה לפני השבעה באוקטובר ומשמשת כקפסולת זיכרון של יום שישי תמים, מוכר ובטוח. סיפור על געגוע לשגרת ילדות ישראלית ועל רגעים קטנים קסומים שמהם נרקם עולם שלם והם נשארים בלב.

רון לי הרשליקוביץ, אימא, אשת חינוך ומדריכת הורים, שוזרת מילים ברגישות ומאירה דרכן את כוחו של שינוי נקודת המבט, כזה שהופך גם רגעים קטנים ושגרתיים לחוויות מלאות קסם.