"לֵידָה לְלֹא בְּרָכוֹת, לֵידָה לְלֹא קְרוֹבִים וְאוֹרְחִים הַבָּאִים לִרְאוֹת אֶת הָרַךְ הַנּוֹלָד, לְלֹא מִצְהֲלוֹת הַשִּׂמְחָה שֶׁל הָאָחוֹת הַגְּדוֹלָה וּבְלִי קוֹלוֹת בֶּכִי חֲדָשִׁים – לֵידָה שְׁקֵטָה שֶׁהוֹתִירָה אַחֲרֶיהָ רֵיקָנוּת וְשֶׁקֶט".

כאימא לא היו לי ליווי או מילים נכונות לענות על שאלותיה של ריף. לא ידעתי מה נכון להגיד לה ומה לא, אם זה נכון לספר לה למה אני עצובה, מעבר לכאב הפיזי של הלידה, או שמא צריך להסתיר ממנה את הצער.

כמעט אחות גדולה נועד להיות כלי, להדגיש שאין לצפות מהיולדת ומבני משפחתה להתקדם מהר בחייהם ה"קודמים", אלא לתת להם את הזמן להרגיש, לכעוס, לבכות, להיות עצובים ולאפשר את כל מנעד הרגשות שהם רוצים לחוות. עם זאת, זהו כלי של מילים – המילים שהורים מחפשים כדי להסביר לילדיהם מה עברה המשפחה כולה, כשהיא בעצמה איננה מבינה עדיין. הוא נועד לשרת כל משפחה שעוברת חוויה, שבעקבותיה נשאר רק שקט במקום בכי של תינוק.

"הַמִּשְׁפָּחָה עוֹד תִּתְרַחֵב וְתִגְדַּל. נָכוֹן, זֶה יֶאֱרַךְ זְמַן רַב יוֹתֵר מִמָּה שֶׁחָשְׁבוּ, אֲבָל עִם הַזְּמַן תִּזְכֶּה רִיף לִהְיוֹת אָחוֹת גְּדוֹלָה". נכון, בהתחלה קשה מאוד להיות אופטימיים, תחושת ה"למה" אופפת ולא מובן איך ניתן להסתכל אל העתיד, אך זה בסדר לתת לזמן לעשות את שלו.