“לְסָבְתָא מַזָּל הָיָה יוֹם הוּלֶּדֶת,
לִכְבוֹדָהּ עָרַכְנוּ מְסִיבָּה מְיוּחֶדֶת.
אָפִינוּ עוּגָה וְעָלֶיהָ נֵרוֹת,
מִילֵּאנוּ קַנְקַנִּים בְּמִיצֵי פֵּירוֹת.
הֵבֵאנוּ לָהּ גַּם הַרְבֵּה מַתָּנוֹת…”

הסיפור מבטא את יחסי האהבה בין הנכדים ובין הסבתא. הילדים מתרגשים מאוד ובעצם מביאים לסבתא מתנות שהיו רוצים לעצמם. בכך הם מביעים את אהבתם אליה.
הסבתא מבינה את גודל הנתינה של נכדיה ומייחסת לכך חשיבות רבה. היא מטפלת במתנות בנוכחותם ואיתם, ובכך היא מביעה את הערכתה.
אילנה נדב נשואה לאביגדור, אימא לארבעה ילדים וסבתא לנכדים.
במשך שלושים ושש שנים עסקה בהדרכה ובפיקוח במוסדות לימוד לגיל הרך.
כעת היא גמלאית מסופקת ומאושרת.
זהו ספרה השני.