הספר מציג תובנה חשובה על המהפכות הטכנולוגיות הקודמות בחינוך, ומראה כיצד כל גל טכנולוגי חדש הגיע עם הבטחות להפחית את הצורך במורים מיומנים. הפרספקטיבה ההיסטורית הזו מזכירה לנו שיש לגשת לחידושים טכנולוגיים בספקנות בריאה.

לאחר קריאת ספרו של אמיר לוז, "חינוך בעידן הדיגיטלי: איזון בין טכנולוגיה אנושיות ויצירה", אני יכול לזהות שהתובנה המרכזית של הספר היא: הטכנולוגיה אינה מטרה בפני עצמה בחינוך, אלא כלי שיכול לתמוך ולהעצים תהליכי למידה כאשר משתמשים בו בצורה נכונה ומאוזנת. לוז טוען שלמרות הבטחות גדולות לאורך ההיסטוריה על מהפכות טכנולוגיות בחינוך (מהקולנוע דרך הרדיו, הטלוויזיה והמחשב), בפועל הטכנולוגיה לא חוללה מהפכה בחינוך כפי שצפו. זאת משום שהלמידה המשמעותית מתרחשת בעיקר במוחו של התלמיד ובאינטראקציה החברתית, ולא בטכנולוגיה עצמה. הספר מדגיש את חשיבותם של שלושה מרכיבים בחינוך בעידן הדיגיטלי: אוריינות דיגיטלית - היכולת להשתמש בכלים דיגיטליים בצורה יעילה וביקורתית רשתות חברתיות - כפלטפורמה להפצת ידע ויצירת קהילות למידה בינה מלאכותית - כמסייעת בתהליך היצירה והלמידה לוז רואה את תפקיד המורה כמשתנה בעידן הדיגיטלי - מ"מקור ידע" ל"מנחה תהליך הלמידה", שמתפקידו לפתח חשיבה ביקורתית, יצירתיות ומיומנויות המאה ה-21 אצל התלמידים.