בתקופה זו, כאשר הוויכוח הפוליטי הפך לכל כך רדוד ומגמתי, ראיתי לנכון להחזיר למושגים “שמאל” ו”ימין” את כבודם האבוד.
קריאה נעימה.
אורי וובר

“אני מטייל עם נכדתי הגדולה, שי, ילדה סקרנית ופיקחית בת 14, השואלת אין־ספור שאלות על כל מה שלא ברור ומובן לה.
בחוצות מסביב כרזות גדולות מזהירות את המצביעים מפני הסכנה של “ניצחון השמאל בבחירות” – “אסון לישראל”, כך מכנים זאת. המושג “שמאל” הפך למילת גנאי, מילה נרדפת ל”בגידה”, ל”אסון”. פתאום שואלת אותי שי, נכדתי המוכשרת: ‘אתם אומרים שאתם שמאל, אבל בכל מקום אומרים שאנשי השמאל הם בוגדים, שהם האויבים של ישראל. ומה אתה אומר?’

כך מתחיל ספרו של אורי וובר, המתאר דיאלוג בינו לנכדתו שי בת 14 על רקע מערכת בחירות אגרסיבית מאוד נגד השמאל בישראל. היא שואלת אותו שאלות על השמאל בכלל ועל השמאל הישראלי בפרט, והוא מנסה לרדת לעומקם של המושגים “שמאל” ו”ימין” כפי שצמחו במהלך ההיסטוריה ועד משמעותם האקטואלית היום בעולם ובעיקר בישראל.
אורי וובר, חבר קיבוץ יחיעם, עלה לארץ מצרפת בשנת 1966 עם גרעין “השומר הצעיר”. הוא בעל דוקטורט בסוציולוגיה ועבד כיועץ אסטרטגי במועצה האזורית מטה אשר. אורי הוא אבא לשלושה ילדים וסבא לשמונה נכדים, שהגדולה היא שי.
לספר זה קדמו שני ספרים: “להתחדש, הקיבוץ מול עתידו” על משבר התנועה הקיבוצית (הקיבוץ המאוחד, 1992) והשני “פשיטת רגל בקיבוץ, מצובה כמשל” (הוצאת קיבוץ דליה, 2006).