"סאמי לא היה באותה שעה בעמדת הקשר עם הקוף. במקומו היה חייל זוטר בלתי־מנוסה. עבדו עשה סימן נואש לעזרה, אך איש לא הבחין בכך. הושלכה עליו אבן ואחר כך עוד אחת ועוד אחת עד שהחלו כולם רוגמים אותו באבנים; ועוד הספיק להרהר בליבו אם טוב עשה מה שעשה – לשרת את היהודים. הוא חלם שאחרי המלחמה הזאת יחליט לעזוב גם את הישראלים ויחיה לו בשלווה תחת אותו עץ זית עתיק שבחצר ביתו ויפליג עמוק אל תוך ההיסטוריה של העבר… בשארית כוחותיו ניסה לקום ולצעוד לעבר בניין המפקדה, והוא זב דם, אך לא עלה הדבר בידו. ראו העומדים בתור למרגלותיו כי הוא מתמוטט, נבהלו וברחו ברובם. שני אנשים נשארו לרגע על עומדם. אחר כך אזרו אומץ וקרבו אליו ועוד הספיקו לשמוע מפיו שתי מילים אחרונות בתוך מטר האבנים: 'סמירה, סמירה'…"
הכותב מגולל את התרחשויות התקופה בלבנון, ובעיקר בעיר צור, בלשון רהוטה ומרתקת – הפעילות הצבאית, מערכות יחסים בתוך הצבא, יחס האוכלוסייה המקומית וטיב הקשרים עימה, ההתנהלות מול המחבלים והעבודה מול משתפי פעולה.
הספר עוסק בהשתקפות הבעיות האנושיות במלחמת לבנון מזוויות ראייה שונות ובאופן השלטון בה ביום שאחרי. כל אלה מעניקים ממד עמוק לפן האנושי של החיים בדרום לבנון אחרי כיבושה.
בספר משתקפים האווירה שליוותה את מלחמת שלום הגליל בארץ והקרע בין המחנות הפוליטיים והאידאולוגיים בעורף, שהביאה עימה המלחמה ושמתקיימים עד היום הזה בעם.

יוסף דנה, יליד דמשק, חוקר ספרות ומרצה, קושר את השקפתו הפוליטית עם עבודתו הספרותית – אם בתקופת ספרד אפשרית הייתה סימביוזה מוצלחת כל כך בין התרבות העברית והערבית, משוררים ופילוסופים כמשה אבן עזרא, הרמב"ם, אלחריזי ואחרים, כתבו יצירות גדולות בשתי הלשונות, כשאחת מפרה ומקדמת את רעותה – אפשרי הדבר גם בימינו, לדעתו, ותועלת תצמח מכך לשתי התרבויות גם יחד, והקרובים לנו ביותר, לסברתו, הם הלבנונים. בינינו וביניהם – ייבנה הגשר הראשון. ימים יגידו. לפי שעה – אנו לכודים בסבך הצבאי והפוליטי, הרחק מן "התרבות".
דבר, 23.7.82 | אהרן מגד, סופר, חתן פרס ישראל