אני אוהבת אותם
לבבות עירומים
מהלכים בזהירות
כדי
לא להידרס
בכבישים הסואנים
שאנחנו

המשא שאנשים נושאים על גבם מן הדרך כמו כותב את עצמו בתוך ספר, אבל לא כולם מוצאים לו מילים. חיפשתי אותן, את המילים האלו, שרוצות לגעת ולחבוש פצעים חבויים שכאלה בתוך נפש שרק מחפשת נחמה. מצאתי אותן בתוך סיפורי חיים שנאספו לאורך שנים, ועיצבו את עצמן, רסיסי משפטים שכאלה, שביקשו לעצמם מקום. ראיתי אותן, מילים עטופות בדמעות כשהן עומדות זקופות, מבקשות חיים. ראיתי אותן, מילים שותקות בתוך מבט של אנשים שמבקשים נחמה. כן, הן כאלה המילים. מילים יכולות לחבק, לאסוף ולשמור את מה שלפעמים אי אפשר לשכוח. מילים יכולות לחבק.

ליאת היא פסיכותרפיסטית, מקשיבה, מתבוננת ורואה בכל אדם עולם ייחודי ושלם, קוראת, מציירת, כותבת. לומדת בתוכנית פרשנות ותרבות, מתעניינת בחוויה האנושית ובחיי הנפש. ההתבוננות בבני אדם והמסע שהם עוברים, הולידה את המחשבה שיש הרבה מן המשותף במראהו של עץ וחייו של אדם. הגזע מספר את הסיפור, הענפים והעלים הן החוויות, אבל עמוק בפנים, במקום שהשורש חבוי, באין מילים, משם צומחת החוויה. מתוך הקשבה והתבוננות, באה ההשראה הכתובה כאן. ובעיקר מאהבה.