דווקא שם, באריזונה, שמעתי בפעם ראשונה על המקווה כאשר כמה נשים, מהקהילה היהודית המקומית, סיפרו איך הן נוסעות יחד לים כדי לטבול, עטופות בחלוקי מגבת ומסתכנות בכך ששוטר יעבור במקום. פעם אחת, כך סיפרו, באמת עצר אותן שוטר והן היו צריכות להסביר למה הן נוסעות כפי שהן, עטופות במגבות. הקשבתי והתפעלתי ביני לבין עצמי, כמה כוח יש לטקס הזה שהן מוכנות להתאמץ כל כך ולקיים אותו, למרות התנאים הקשים, הכמעט בלתי אפשריים. תיארתי לעצמי אותן טובלות בים, בחורף ובגשם, והנשמה שלי כמהה לתחושה שהן תיארו, להתעלות הנפש.

סיפור חייה של מלכה שמש, אישה חרדית, שוטרת בדימוס ואם לארבעה, הוא מבחינות רבות סיפורה של העלייה הגדולה מתימן עם קום המדינה ושל צמיחת הזרם החרדי הספרדי בשנות השמונים. אך סיפורה של מלכה שמש הוא גם סיפור יוצא דופן ומעורר השתאות על אישה חזקה, ערכית ודעתנית, שעיצבה את גורלה וניווטה את מסלול חייה באומץ ובנחישות מילדות ועד זקנה. קורותיה ישאירו את הקורא מרותק אל הדרמה האישית לצד הדרמה הלאומית השזורות זו בזו – מניסיון החטיפה שלה כתינוקת במחנה העולים, דרך ילדותה ונעוריה המאושרים במשפחה ברוכת ילדים בנתניה, הפניית העורף למסורת בית אבא, ההצטרפות למשטרת ישראל והנישואים ועד לתהליך החזרה בתשובה, זה שניפץ את האידיליה המשפחתית. שמש מתארת את המעשים הטובים, כמו גם את החטאים, וחושפת את תעצומות הנפש ואת המחירים שגבתה הבחירה במסע הרוחני הבודד שלה, מתוך אמונה שהאהבה תנצח.

המלכה שמש, כך הרגשתי רב חיי. כאשר בחר אבי לקרוא לי מלכה, כאילו הניח כתר דמיוני על ראשי וכיוון אותי להנהיג, ולו בחלקת אלוהים הקטנה שלי, לדעת להוביל ולא להפקיר את גורלי בידי אחרים, למשול בממלכה שבניתי במו ידיי.