מַסְלוּל

יְרִיַּת הַזִּנּוּק נִשְׁמְעָה.
זֶהוּ הַזְּמַן הָאִישִׁי שֶׁלְּךָ
לָרוּץ בַּמַּסְלוּל שֶׁנִּגְלָה.
כָּאן אֵין חֲשִׁיבוּת לַדַּקּוֹת,
יֵשׁ צֹרֶךְ לַעֲבֹר
אֶת כָּל הַמְּשׂוּכוֹת.
תְּחִלָּה הֵן נְמוּכוֹת, מֻתְאָמוֹת.
בַּהֶמְשֵׁךְ, עִם חִזּוּק הַשְּׁרִירִים,
הֵן גְּדֵלוֹת, דּוֹרְשׁוֹת.
גַּם אִם הִפַּלְתָּ אַחַת,
עֲדַיִן קָפַצְתָּ מֵעָלֶיהָ
נַחְשִׁיב גַּם אֶת הַכִּמְעַט.
הַמַּסְלוּל הוּא שֶׁלְּךָ, עִמְּךָ.
מֻמְלָץ לְהַבִּיט (לְעִתִּים) לְאָחוֹר,
מָה שֶׁעָבַרְתָּ – רָץ אִתְּךָ.

דרך היא אסופה אינטימית ורבת־שכבות של שירה אישית שנפרשת על פני יותר משלושה עשורים – מ־1991 ועד 2025. זהו מסע פואטי בזמן, בין זיכרונות לאהבות, בין אובדן לתקווה ובין טבע חיצוני לסערות פנימיות.
השירים נכתבו בלשון כנה ונוגעת, כזו שלא חוששת להתבונן בעומק הכאב, בגעגוע שאינו מרפה ובשאלות הגדולות של הקיום. כל שיר הוא תחנה אחרת בנוף רגשי עשיר: לעיתים מלווה בתחושת ריחוק מהעולם, ולעיתים נוגע בגילוי עצמי רך ובאור שבין הסדקים.
הכתיבה פיוטית ופתוחה, נושאת עימה הד לעולם חזותי, מלא בתמונות ובתחושות שמזמינות את הקורא להרגיש.
דרך היא קריאה למי שמוצא יופי והשראה גם בשברים.

לימור מישרקי־לוי גדלה בנגב בעיר אופקים שהייתה בזמנו עיירת פיתוח. למדה בתקופת התיכון בכפר הנוער אשל־הנשיא. בחיפוש אחר הים והירוק בחרה ללמוד באוניברסיטת חיפה. למדה תואר ראשון ושני בחינוך מיוחד, בתואר השני למדה במוקד תרפיות. עבדה כגננת ח"מ שנים. בהמשך למדה קואוצינג' עם מיקוד בקשיי קשב וריכוז, ניתוח התנהגות ו־CBT. כיום מנתחת התנהגות ומטפלת CBT במשרד החינוך. לומדת פסיכותרפיה דרך מכללת תל־חי, בכרמיאל. מתגוררת בנהריה.
דרך הוא ספרה הראשון, פרי של שנים רבות בכתיבת שירים.