"בין הירוק של סנטרל פארק לבין השמש השקרנית של תל-אביב, בין סיאטל של קורט קוביין ודיוויד בואי של לונדון לבין אורות הניאון של המחלקה האונקולוגית, שברי זיכרונות וגעגועים, אורות וצללים, בין האימה מקץ החיים לבין התשוקה להיאחז בהם, בין הפגיעות לבין העוצמה.
קרן שטטר היא הילדה שחיה וזוכרת בתוך האישה המשוררת הרבגונית החיה, ו'גרעין בורוד פוקסיה' הוא תמונת חיים בכל צבעי הקשת: מן האפל ביותר לבין הכחול המסנוור המהפנט, כמו המבט של קורט קוביין אל תוך המצלמה". (בועז כהן, שדרן)