חרצית צהובה

בַּאֲדִישׁוּת שֶׁל יֶלֶד הַתּוֹלֵשׁ לִזְבוּב כְּנָפַיִם
אַתָּה מוֹרֵט אוֹתִי – חַרְצִית שֶׁל כֵּן אוֹהֶבֶת לֹא אוֹהֶבֶת
וּבֶעָלֶה הָאַחֲרוֹן אָבִין אוּלַי
שֶׁלֹּא עִנְיַנְתִּי בֶּאֱמֶת וְשֶׁנִּתְלַשְׁתִּי
בְּהֶסֵּחַ הַדַּעַת שֶׁל יֶלֶד מְפֻכָּח
שֶׁמַּבָּטוֹ הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לִכְתֵפַי
כְּשֶׁרַגְלָיו רוֹמְסוֹת מִבְּלִי מֵשִׂים
עֲלֵי כּוֹתֶרֶת צְהֻבִּים.

הילה די־נור מינצקר,
ילידת 1968,
בת קיבוץ דורות,
מתגוררת כיום בפרדס חנה.

זהו אוסף שירים שכתבה
בין תמרות עשן הנובלס והקפה המתקרר,
כנערה בקיבוץ, בקומונה בשנת השירות וכחיילת,
וכן מהמרפסת המתפוררת
מול הים בדירה ברחוב
גאולה בתל אביב.
שירים על אהבה, געגוע, ייאוש ותקווה.