“לַגַּנּוֹן הִגַּעְתִּי עִם אִימָּא
וְעִם חִיּוּךְ עַל הַשְּׂפָתַיִים
וּמְאוֹד קִיוִּויתִי לְהַכִּיר שָׁם
חָבֵר אֶחָד אוֹ שְׁנַיִים…

פִּתְאוֹם חָנְקוּ אֶת גְּרוֹנִי הַדְּמָעוֹת
וְשׁוּב לֹא יָדַעְתִּי אִם לִצְחוֹק אוֹ לִבְכּוֹת,
וְרָצִיתִי אֶת אִימָּא כָּל כָּךְ…
אוּלַי כְּדַאי שֶׁאֶבְרַח?”

הספר בַּגַּנּוֹן שֶׁל מוֹיְישׁ כְּבָר לֹא בּוֹכִים מתאר את תהליך ההסתגלות שחווים הילדים בהגיעם למסגרת חדשה שאינם מכירים. כדי להצליח בתהליך דרוש מבוגר כמו מוייש הגנן.
מוייש שם לב כי הילד אביגדור, שהגיע לגנון בשמחה, נבהל פתאום ורצה לברוח. הוא מגייס אותו כדי שיעזור לו להרגיע את שאר הילדים ובכך מחזיר לו את הביטחון שאיתו הגיע.
מוייש ברגישותו יודע להתאים לכל אחד מהילדים את המענה המדויק בבחינת “חנוך לנער על פי דרכו״.
בתחילת היום הילדים בוכים, בהמשך הילדים נרגעים ובסופו של יום – “בגנון של מוייש כבר לא בוכים, בגנון של מוייש הילדים שמחים”.

אילנה נדב נשואה לאביגדור, אימא לארבעה ילדים וסבתא לנכדים. במשך שלושים ושש שנים עסקה בהדרכה ובפיקוח במוסדות לגיל הרך. כעת היא גמלאית מסופקת ומאושרת. זהו ספרה השלישי.