זקנה. כן, זקנה. לא "גיל הזהב", לא "קשישה" ולא "מאותגרת גיל".

לילית ברקת, שורדת שואה בת שמונים וחמש, אומנית, ציירת וסופרת, סבתא לשני נכדים, מעלה אסופה של רשימות קצרות על החיים כפי שהם נראים כאשר מפסיקים לחשוש מן הזמן החולף ומתחילים לחיות, בלי שיפוט, בלי עכבות, בלי לְרַצּוֹת אף אחד.

לילית מתבוננת בזִיקנה בעין מפוכחת, ודוחה מעליה את כללי המשחק המקובלים: את הפחד מן הגיל, את פולחן האנטי־אייג’ינג, את מעגלי הרכילות, ואת הנטייה לקטר על הגיל והמצב. היא כותבת על בחירות שאינן מתחשבות בקולות מבחוץ, על הלבד שאינו בדידות, על עצלות ודחיינות שהופכות מתנה, על הומור עצמי, יצירתיות, וגם על הקידמה, הטכנולוגיה והבינה המלאכותית – כחלק בלתי נפרד מן ההווה שבו היא חיה, ומהעתיד אשר מפאת גילה כבר אינו מאיים עליה.

אין זה ספר זיכרונות ואף לא מדריך לחיים נכונים. זהו קול אישי ובלתי מתפשר של אישה זקנה המודעת לחוזקותיה וחולשותיה, ובוחרת לחיות עימן בשלום, ואפילו בהנאה.

"אשריי, זקנה אני" הוא ספר למי שכבר הגיעו לגיל שבו מותר לומר את הדברים כפי שהם, וגם למי שעדיין לא, אבל מבקשים לדעת כיצד אפשר להזדקן בלי לוותר על חירות המחשבה, הסקרנות הטבעית והכבוד העצמי.