“כְּשֶׁהִגִּיעַ הָרֶגַע לַעֲלוֹת לַמָּטוֹס, הִרְגַּשְׁנוּ שֶׁאָנוּ עוֹמְדִים לְהַגְשִׁים חֲלוֹם בֶּן אַלְפֵי שָׁנִים, לִרְאוֹת אֶת יְרוּסָלֶם. גַּם הִתְגַּעְגַּעְנוּ כָּל כָּךְ לְכָל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ שֶׁכְּבָר הָיוּ בָּאָרֶץ. הַדֶּרֶךְ לֹא הָיְתָה קַלָּה. נֶאֱלַצְנוּ לִנְחוֹת קֹדֶם בְּיָוָן, שָׁם נֶעֶלְמוּ כָּל הַמִּזְוָדוֹת שֶׁלָּנוּ וְהַדְּבָרִים הַמּוּעָטִים שֶׁהֵבֵאנוּ אִתָּנוּ מֵאֶתְיוֹפְּיָה. נָחַתְנוּ בִּנְמַל הַתְּעוּפָה בְּיִשְׂרָאֵל חַסְרֵי כֹּל, רַק עִם הַבְּגָדִים שֶׁלְּגוּפֵנוּ, אֲבָל אֶת הָאֹשֶׁר הֶעָצוּם שֶׁחָוִינוּ כְּשֶׁדָּרְכוּ רַגְלֵינוּ עַל אַדְמַת הָאָרֶץ אִי אֶפְשָׁר לְתָאֵר בְּמִלִּים.”

אמונה מראיינת את סבא שלה, שעלה לארץ מאתיופיה, עבור עבודה לבית הספר, ומגלה סיפור מרגש, כואב ונוגע על החיים באתיופיה, על תפקידו החשוב במתן אישורי מעבר עבור יהודי אתיופיה שביקשו לעלות לארץ, על השהות בכלא בעקבות פעילותו הציונית, שבו עבר עינויים קשים ולמרות זאת לא הוכר כאסיר ציון בישראל, על עלייתו לארץ עם משפחתו ועל פעילותו החברתית הענפה לטובת הקהילה האתיופית בישראל. זהו סיפור אישי הטומן בחובו את סיפורה של הקהילה כולה ומדגיש ערכים של נחישות, אומץ, התמדה ואמונה.