אתמול בערב סיימתי לקרוא את הספר אל הבית ברחוב הספורט. לקרוא זה מילה מנומסת - לבלוע בשקיקה יותר נכון. אז מה אני אומר? לא שזה ״ספר מענין״ או ״קריאה מהנה״ או כתוב טוב. את זה אני אומר על הספר של מקברייד שסיימתי לפניו. הספר הזה טלטל אותי. סחף. הרגשתי כאילו אני חי את האירועים. אני קורא די הרבה. ניסיתי להבין למה בעצם ככה נתפסתי? אז יש שלושה עוגנים: הראשון הוא הסיפור. סיפור שמצד אחד מטורף ולא ייאמן ומרגש ומשמח ועצוב עד כדי שברון לב. מעבר לכך - יש בו משהו מעבר לפרטי. האם ראיתי בו סימנים לסבא וסבתא שלי שעלו בשנות השלושים מגרמניה? לדעתי כן. לאבדן דודי אחי אימי גבריאל ז״ל שעל שמו אני נקרא בגיל 17 ממחלה קשה? אולי גם. אבל בכלל כל החיים בארץ המרה מתוקה הזו. עוגן שני זה יכולת הכתיבה הפנומנלית של כותבת הספר, הסופרת. זה לא סתם שמוזכר שם שהיתה במגמה ספרותית וקיבלה פרסים בגיל תיכון. הניצוץ המטורף שכב שם עשרות שנים ורק חיכה שידליקו אותו. והנה הדליקו - ואיזה בעירה! איזה יכולת סיפורית! ואני קראתי כבר כמה ספרים בחיים שלי. אני מהחנונים חסרי התקנה שקרא את החטא ועונשו של דוסטויבסקי בתיכון ולא את התקציר ואפילו נהנה מזה….. והעוגן השלישי? חיפה. חיפה חיפה חיפה. ההנאה מהספר הזה כפולה ומכופלת לחיפאים. אני מכיר הכל - את חנות הירקות ברחוב קדימה, את אורנים, את הצרכן ברחוב לוטוס, את מוריה, קפה פאר, רחוב הספורט, בריכת מכבי, רחוב האסיף, שבטי הצופים. הכל הכל. מישהו בפעם השניה (הראשונה היתה אמיר גוטפרוינד בספר בשבילה גיבורים עפים) כתב ספר על המשבצת שלי, על הזכרונות שלי. זה פשוט העיף לי את המוח. הרגשתי פוסע ברחובות אותם הכרתי על פה. ואפילו אבדן בננו בכורנו הדהד שם. שונה מאד אך גם דומה. הכל בכל מכל כל. תודה אדירה לשושי הסופרת. מגיעה לה ביקורת אוהדת שלא לומר אוהבת זו. שאפו. שאפו גדול. שאפו ענק!!!!

ספר שסחף אותי מהשורה הראשונה. הסופרת מצליחה בכישרון נדיר להחיות את התקופות והאירועים שהיא מתארת, כך שהרגשתי כאילו אני נמצאת שם יחד עם הדמויות. צחקתי, בכיתי, כעסתי והתרגשתי – חוויתי את כל קשת הרגשות. זהו סיפור יהודי, ארץ־ישראלי וחיפאי, שמספר במידה רבה את הסיפור של כולנו. מצאתי בו אינספור נקודות חיבור לסיפור המשפחתי שלי, וההזדהות הייתה עמוקה ומרגשת במיוחד. נהניתי מכל רגע! ספר מרגש, סוחף ומעורר הזדהות. רוצו לקנות ולקרוא!