אהבתי את ימי הגשם האלו ואת זרימת המים. הם נתנו לי הזדמנות לצאת למסעות ולהרפתקאות כראשון מגלי העולם. הוריי אף פעם לא הבינו איך אני מגיע הביתה רטוב לחלוטין בפלג גופי התחתון אם אין שום שלולית, בריכה, ים או אוקיינוס בדרך הסלולה המובילה מבית הילדים עד ביתי. כמה שאין להם מושג! איך אף אחד לא ראה את העולם המופלא המשתרע על פני 300 המטרים שבין בית הילדים לבית הוריי?

אבני דרך נכתב במשך שלוש שנים (2019-2016), בתחילתו של עידן הריצה שלי. כתבתי בו תחושות, זיכרונות והשקפות שלי על העולם, שרובם עלו בראשי תוך כדי ריצה. כתבתי בו גם על אהבה, אהבה לבישול ולמוזיקה, ובעיקר אהבה לאשתי, התומכת בי לאורך כל הדרך, קשה או לא נוחה ככל שתהיה.
אני מרבה לרוץ בשדות ובשטחים הפתוחים של פרדס חנה וסביבתה, מה שמעורר בי זיכרונות ילדות מהקיבוץ שגדלתי בו השוכן בקרבת מקום. את כל זה כתבתי בראשי או מייד כשחזרתי, לעיתים בעודי מתנשף מהריצה – תובנות ואכזבות הנמהלות בכאב ובעצב ומייד הופכות לבלילה של צחוק וניצחון.

אריאל שסלר נולד ב-1962 בקיבוץ ברקאי שבצפון השרון, בפתחו של ואדי ערה. הוא נשוי לטלי, ולהם שני ילדים גדולים ושתי חתולות שמנות. אריאל הוא שף במקצועו ואוהב לבשל גם בשביל הכיף. לאחר שעזב את הקיבוץ שהה ממושכות בארצות הברית וכשחזר השתקע בפרדס חנה, ושם הוא גר עד היום. בגיל המופלג 54 גילה אריאל את עולם הריצה, ומאז הוא רץ למרחקים ארוכים בקביעות ולעיתים רוכב על אופני שטח.